החלטה בתיק בש"פ 1495/05

           בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' דברת) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

           ביום 30.12.04 הוגש נגד העורר, יליד 1986, כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין. בכתב האישום נטען כי ביום 24.12.04 התנהל ויכוח בין העורר לבין אדם בשם יניב ביטון (להלן: המתלונן), במהלכו קילל המתלונן את העורר. מספר שעות לאחר הויכוח, כך נטען, המתין העורר למתלונן כשהוא מחזיק בידו סכין, וכשראה את המתלונן נוסע ברכב סימן לו לעצור. על פי הנטען, כשיצא המתלונן מהרכב, התקרב אליו העורר, חיבק אותו והחל לשוחח עמו. בשלב זה, כך נטען, שלף העורר את הסכין ודקר את המתלונן במותנו השמאלית. עוד נטען כי כתוצאה מהדקירה אושפז המתלונן למשך יומיים.

           עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 27.1.05 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר נוכח הודעותיהם של המתלונן ושל אדם נוסף, אשר היה עם המתלונן ברכב בעת שהעורר סימן לו לעצור. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי נשקפת מן העורר מסוכנות נוכח המעשה החמור המיוחס לו בכתב האישום, שעשוי היה להסתיים במותו של המתלונן. מנגד, עמד בית המשפט המחוזי על גילו הצעיר של העורר וכן על כך שתסקיר המעצר ממליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית דודתו. לאחר התלבטות, החליט בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשל התרשמותו כי קיים קושי ליתן בעורר אמון נוכח עברו הפלילי, הכולל עבירות של סיוע לנטילת נכסים לשם סחיטה, איומים והפרת הוראה חוקית וכן נוכח תסקיר המעצר, ממנו עולה כי העורר מתקשה לבחון את אחריותו למעשיו. בנסיבות אלו, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר כמבוקש. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

           בא-כוח העורר טוען כי יש לשחרר את מרשו לחלופת מעצר, בהתחשב בגילו הצעיר וכן בהמלצת תסקיר המעצר באשר לחלופה המוצעת, המרוחקת ממקום מגוריהם של העורר והמתלונן. מנגד, טוענת באת-כוח המדינה כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, הנלמדת מהמעשה המיוחס לו, מעברו הפלילי וכן מכתב אישום חדש אשר הוגש נגדו לאחרונה, בו נטען כי העורר החזיק אקדח שלא כדין. בנסיבות אלו, טוענת באת-כוח המדינה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת המעצר המוצעת.

           לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, הנלמדת מאופיו של המעשה החמור המיוחס לו, אשר עשוי היה לקפח חיי אדם; מעשה זה מקים חזקת מסוכנות, אשר לא נסתרה בנסיבות הענין. מסוכנותו של העורר נלמדת גם מכך שלא נרתע לכאורה מלבצע עבירה בעת שהיה משוחרר בערובה. לכך יש להוסיף כי קיים חשש שהעורר ישבש את מהלכי המשפט, בהתחשב בכך שהורשע בעבר בעבירה של איומים. באשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הרי שקיים קושי ליתן אמון בעורר, נוכח העובדה שהפר בעבר תנאי שחרור בערובה וכן נוכח תסקיר המעצר, המציין כי העורר שולל כל בעייתיות במעשיו ואינו לוקח אחריות להם. בנסיבות אלו, לא ראיתי כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את תכלית המעצר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ה באדר א' התשס"ה (6.3.2005)

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: